בכל בוקר, רגע אחרי שהערתם את הילדים ללימודים, הם מכירים היטב את מסדר הבוקר. מתחילים בשוקו חם, מתעוררים, שוטפים פנים, מתלבשים, מצטיידים בכריכים טעימים והולכים בחדווה לעוד יום לימודים. כשיום מתחיל בצורה כזו הילד יזכה ליום טוב!
אבל יש בתים שאין להם את הפינוק הזה. יש בתים ומשפחות ברוכות ילדים שקשיי הפרנסה גורמים לקושי ומחסור בבית. אין שם שוקו חם בבוקר, וגם גם לא כוס חלב. במטבח בקושי יש מספיק לחם וממרח לארוחת העשר לילדים. וגם מה שעוד נשאר בבית, לרוב אין הקומץ משביע את הארי.
למשה וחיה זו משימת אמונה וביטחון בכל יום מחדש. כשמתחיל היום הם אינם יודעים בכמה פרוטות הם יסיימו את היום וכיצד ישיגו די מזון לפי הטף. אבל שניהם חדורי מוטיבציה ורצון לשפר את חייהם. נכון שאין להם פרנסה מסודרת – משה משמש כמנקה של כמה בניינים בשכונה ואילו חיה מגהצת בביתה כביסה תמורת תשלום מועט. שניהם מאמינים שכל עבודה מכבדת את בעליה, וכך הם גם מתנהלים בחיי היום-יום שלהם. בכבוד הדדי.
כשהוא יוצא ל"עבודתו" בכל בוקר בבניינים השונים, משנן משה לעצמו שוב ושוב את מאמר חז"ל "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". מה שקיבלתי ב"ה, איני מתלונן, הוא מזכיר לעצמו שוב ושוב. מעולם הוא לא דיבר על כך עם איש ואת העובדה שהוא זקוק לתשלום בזמן הוא הזכיר רק פעם אחת לוועד בית שעיכב את שכרו. "כל יום שהשכר מתעכב, הילדים שלי אוכלים פחות", התבטא באותו היום.
מאותו יום לא עוכב שוב שכרו. הכל דפק כמו שעון. אבל משהו משונה קרה מאז. משה אמנם לא נמצא בבית ברוב שעות היום, אבל לפתע הוא החל להבחין שהילדים קורנים יותר, שמחים יותר, מכינים שיעורי בית ולא מתלוננים. כשהוא שאל את הבן הבכור מה השתנה, הוא סיפר לו כי אמא החלה להגיש להם בכל יום ארוחה מזינה וחמה בצהרים. כששאל את חיה, הרעיה, מה השתנה – היא סיפרה לו על המגשיות שהחלו להגיע כל יום לדלת הבית. "אין לי מושג מי מביא אותם, אף אחד לא דופק בדלת, אבל מי שמביא יודע שאנחנו זקוקים להם", אמרה כמו ממתיקת סוד.
ומוחו של משה בעיקר מנסה להבין. את המצוקה שלו הוא לא העלה בפני איש. אולי באותו יום ברמז. אבל כפי שהוא קרא בעבר בעיתונים, ל"בית התבשיל" שמחלק מנות מזינות לנזקקים בביתם יש דרכים לגלות את מצבם הקשה של משפחות רבות. אולי זה מה שקרה גם אצלנו? תהה לעצמו ונותר עם סימן השאלה מרחף באוויר.