הפסח של יעלי

יעלי לא חשבה על שום דבר אחר, חוץ מעל פסח. עד פסח, אמר הרופא אחרי פורים, היא כבר תוכל להיות בבית, ולנוח קצת לקראת "הסבב הבא של הטיפולים". יעלי לא ידעה מה זה "סבב", אז שאלה את אמא. אמא אמרה שזה יהיה עוד פעם כמה שבועות של כימותרפיה, ואז יראו מה ההשפעה. יעלי לא שאלה מה זה כימותרפיה, כמו שלא שאלה מה זה טיפולים. היא ידעה מצוין. זה מה שהיא עברה בערך בכל החורף הזה. היא ילדה גדולה שמבינה מצוין, ויש ילדות שבגיל חמש וחצי כבר יודעות מה זה טיפולים.

ובעיקר היא הבינה שבפסח היא תהיה בבית, וזה הכי חשוב. "ממש בערב בדיקת חמץ בר נוכל לשחרר אותך, אולי קצת לפני" אמר הרופא.

היא חיכתה לפסח, לנוח קצת מכל הבית חולים הזה, אבל בעיקר כי זה חג שאהבה נורא. בליל הסדר היא תמיד נשארה ערה עד הסוף, ותמיד היו באים אורחים בחול המועד. אמא הכינה אוכל מצוין וכולם היו בחופש ובמנוחה, כמו שהיא מאד אוהבת.

אבל מיום ליום משהו קצת לא היה נראה כזה נחמד. היא שמעה את אבא ואמא מדברים בשקט, הם שוב חשבו שהיא נרדמה, אבל היא רק עצמה עיניים ושמעה טוב מאד שאמא קצת בוכה. לאט לאט היא שמעה עוד דברים, והבינה שאולי פסח לא יהיה כל כך כיף.

הפסח של יעלי

"כרגע זה מסתמן שרוב ימי ערב פסח אנחנו עוד כאן, אני בקושי יכולה להכין את הבית"

"כרגע זה מסתמן שרוב ימי ערב פסח אנחנו עוד כאן, אני בקושי יכולה להכין את הבית" לחשה אמא. "אני אעשה מה שאפשר" אמר אבא. "ומי יבשל?" דאגה אמא. "הייתי מזמינה אוכל קנוי… אבל זה יקר כל כך… גם ככה המצב…".

פה כבר יעלי לא ממש שמעה כי אמא די השתעלה כזה או שנגמר לה האוויר כזה כמו לפעמים שיש דמעות. כבר כמה פעמים שמעה יעלי את המילה "המצב" כשדיברו על כסף או קניות. אמא הפסיקה לעבוד מאז האשפוז הראשון, בחופש הגדול בערך. היא לקחה חופשה מהמשרד כדי להיות עם יעלי כל הזמן, וכנראה שעל חופשה לא משלמים לאמא כסף מהמשרד הזה, ככה הבינה יעלי בעוד כמה האזנות שהיא ביצעה. אבא בקושי מצליח להחזיק את הבית, בלי אמא שכל היום כאן, והוא צריך לטפל בילדים אז הוא עובד פחות במפעל. כנראה שגם הם נותנים לו פחות כסף.

יעלי כבר החליטה לא לחכות לכלום. היא לא רוצה להתאכזב. כנראה יהיה פסח עצוב עם קצת דברים, וצריך לזכור שהעיקר שטיפולים יעברו כבר.

אבל היא לא הצליחה, בכלל לא. היא רצתה קצת להרגיש בית, ופסח של בית, כמו שהיא מכירה ואוהבת.

יומיים לפני פסח הרופא הנחמד הגיע להודיע שהם יכולים ללכת הביתה, לנוח כדי לחזור עוד שבועיים להמשך הטיפולים. יעלי אפילו לא חייכה. כי מה שווה בית שאין בו מי שיכין אוכל ואין כסף בגלל המצב הזה שעושה את כולם עצובים עוד יותר משהיו כבר בגלל המחלה שלה?

אבל כשהגיעה הביתה עם אבא ואמא, המקרר היה מלא באוכל מצוין ממש!! והכל בשפע!!! וכולם שמחו איתה ובכלל לא היו עצובים!!!

"זה בית התבשיל…" אמרה לה אמא, מאושרת כולה. "הצדיקים האלו הביאו הכל, פשוט הכל, ארגזים מלאים בכמויות של אוכל מיוחד… איזה חג יפה יהיה לנו ביחד!".

ויעלי שמחה.

וכמוה שמחים עוד אלפי ילדים הזוכים לראות את הבית הריק מתמלא באור של חג.

*

כדי שהסוף הטוב הזה יקרה, אנו זקוקים  לעזרתכם.

היו עמנו גם השנה. תרמו עכשיו ל"בית התבשיל" ולפרויקט הפסח המיוחד, כדי שלא יהיה ילד אחד שלא שמח בחג! יעלי ואלפים אחרים יודו לכם מעומק הלב, כמו שרק ילדים ששמחים בחג יכולים להודות.